ת"צ 2149-08-20 ונונו ואח' נ' עוף הגליל בעמ ואח' 

בית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת

ת"צ 2149-08-20 ונונו ואח' נ' עוף הגליל בעמ ואח'

בפני כב' השופט אסף זגורי

המבקשים/התובעים

1. אלברט ונונו

2. זוהר שרייבר

ע"י ב"כ עוה"ד אביגדור יואל

נגד

המשיבים/הנתבעים

1. עוף הגליל בע"מ, ע"י ב"כ עוה"ד ניר שוסטר ואח'

2. מי התנור בע"מ,     ע"י ב"כ עוה"ד קובי בר לב ואח'

3. תנובה גליל בע"מ,     ע"י ב"כ עוה"ד חגית בלייברג ואח'

פסק דין

1. לפניי בקשה לאישור הסדר פשרה לפי סעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו – 2006 (להלן: "החוק").

השתלשלות ההליכים, בתמצית:

2. עניינה של תביעת המבקש ובקשתו לאשרה כתובענה ייצוגית במפגעי ריח הנגרמים, לפי הנטען על ידי מפעלי המשיבות (עוף טוב בע"מ, מי התנור בע"מ ותנובה גליל בע"מ) למורת רוחם של תושבי קריית שמונה; זאת בהתבסס, בין היתר על פעילות המשרד להגנת הסביבה וצוות המריחים מטעמו. חוות דעת שביקשו המבקשים להציג מאת המומחה מטעמם, מר אבי בן ליש, סוכלה, לפי הנטען, על ידי המשיבות 1 ו-3. ביום 22.11.2020 הוגשה חוות הדעת, לאחר שהתאפשר הדבר.

3. המבקש 1 הינו תושב העיר קרית שמונה, המתגורר ברחוב חנה סנש 12, בקרבת מפעלי המשיבים וככזה סובל הוא ממפגעי ריח הנגרמים לטענתו על ידם. המבקשת מס' 2 היא חברה המפעילה את סניף "קפה קפה" במתחם ביג בקריית שמונה.

4. עוף הגליל עוסקת בייצור ועיבוד של מוצרי עופות לרבות שחיטת עופות; תאגיד מי התנור עוסק בעיבוד מי שפכים של העיר בהתאם לחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א – 2001; תנובה עוסקת בייצור ועיבוד מוצרי עופות ובשר לרבות טיגון.

5. התביעה התבססה בין היתר על הפרת הוראת סעיף 3 לחוק אוויר נקי, תשס"ח – 2008; סעיף 3 לחוק מניעת מפגעים, 1961; סעיף 4 לחוק רישוי עסקים, וכן סעיף 10א לחוק זה; הפרת ההוראות האמורות לטענת המבקשים מהווה הפרת חובה חקוקה כאמור בסעיף 63 לפקודת הנזיקין; עוד נטען כי המשיבות עוולו עוולת מטרד ליחיד כאמור בסעיף 44 לפקודת הנזיקין, והתנהלו ברשלנות.

6. במסגרת התביעה עתרו המבקשים לפיצוי חודשי בסך של 100 ₪ לכל חודש, ובסכום של 1,200 ₪ לשנה, לכל תושב לתקופה של 7 שנים (המהווים לפי חישובי המבקשים 194,040,000 ₪); וכן פיצוי חודשי מינימלי של 10,000 ₪ לכל בעל עסק, סכום שנתי של 120,000 ₪ עבור 500 עסקים הסמוכים למפעלים האמורים לרבות במתחם "ביג"; פיצוי כולל של 60,000,000 ₪ לשנה, ולתקופה של 7 שנים, פיצוי של 420,000,000 ₪.

7. אעיר, כי במקור הבקשה כאן לאישור התובענה כייצוגית הוגשה עוד ביום 24.12.2017 לבית המשפט המחוזי בתל אביב כנגד המשיבות 1 ו-2 (עוף הגליל ומי התנור) במסגרת ת"צ 47998-12-17.

8. ביום 15.04.2019 טענו המבקשים כי לאחר שפנו להליך גישור הם נוכחו לגלות, כי יתכן ומפגע הריח מקורו במפעל תנובה הגליל הסמוך למתחם ולפיכך ביקשו לצרפה כמשיבה נוספת (היא המשיבה 3).  בהחלטתו מיום 05.01.2019 לא אישר בית-המשפט שם את התיקון בהיותו תיקון נרחב ועל רקע זה הסכימו הצדדים כי בקשת האישור תימחק (בכפוף לתשלום הוצאות שנפסקו בהחלטה נפרדת).

9. הבקשה כאן היא הבקשה המחודשת לאישור התובענה כייצוגית כשהיא כוללת את תנובה כמשיבה נוספת (בקשתה של תנובה לסילוק התובענה כאן על הסף נדחתה ביום 31.12.2020, זאת מאחר ובסופו של דבר בקשת אישור התובענה כייצוגית נתמכה בחוות דעת שנערכה בשלב מאוחר יותר).

10. המשיבות התכחשו למפגע הריח וטענו כי נכון לאותה עת, כתב התביעה נעדר נתונים אמפיריים וחוות דעת. עיקר תשובת המשיבות מצויה במסגרת בקשותיהן לסילוק בקשת האישור על הסף, אשר כאמור נדחתה; הסכם הפשרה הוגש בטרם הגשת תשובות פורמליות מטעם המשיבות לבקשת האישור.

הסכם הפשרה:

11. ביום 04.04.2024 הודיעו הצדדים על הסכם הפשרה כפי שיפורט להלן ובהתאם ביום 15.05.2024 הורה בית-המשפט על פרסום לפי סעיפים 18 (ג) ו-25 (א) (3) לחוק; בית-המשפט עמד על כך כי המשיבה 1 תערוך פרסום באמצעות המרשתת, זאת למען הבאת דבר ההסכם לידיעת הציבור, חרף הודעתה כי אין לה לעוף הגליל בע"מ אתר אינטרנט, וזאת באמצעות אתר האינטרנט של החברה לפיתוח הגליל שפעלה להסדרתה (ראו הודעה מיום 29.05.2024). הודעות נוספות בדבר פרסום לציבור באמצעות העיתונות וכיו"ב נמסרו מאוחר יותר (ראו למשל הודעה מיום 04.06.2024).

הגדרת הקבוצה

12. הקבוצה הוגדרה ככלל תושבי העיר קריית שמונה בגודל של 23,100 תושבים, וכן כל בעלי העסקים בעיר קריית שמונה ובמתחם "ביג". במסגרת הסכם הפשרה ביקשו הצדדים להגדיר את הקבוצה כהגדרתה בבקשת האישור.

עיקרי הסכם הפשרה:

13. אישור ההסכם יהווה מעשה בית דין ביחס התובעים הייצוגיים וחברי הקבוצה בכלל אשר לא מסרו הודעת פרישה. בכפוף לאישור הסכם הפשרה וביצועו, מוותרים, הן התובעים הייצוגים והן חברי הקבוצה שלא מסרו הודעת פרישה, או מי מטעמן, על כלל עילות התביעה למעשים שנדונים בבקשת האישור הראשונה.

14. הצדדים הסכימו כי סכום הפשרה יעמוד על סך 777,000 ₪;

15. המשיבות תשלמנה למבקשים סך כולל של 100,000 ₪ (שווה בשווה) עבור החזר הוצאות.

16. עוד הוסכם כי המשיבות תשקענה סך של 450,000 ₪ (שווה בשווה) תוך תקופה של שנתיים, עבור פתרונות להקטנת ריחות (לגבי המשיבה מס' 2 – מי התנור בע"מ, הוסכם כי 'ריקון בריכות מבוצה' ייחשב פתרון מקובל על הצדדים. עד תום התקופה בת השנתיים האמורה, תגשנה כל אחת מן המשיבות לבית-המשפט (באמצעות גורם מוסמך מטעמה) תצהיר ערוך כדין בדבר הפעולות שביצעה להקטנת הריח ואת העלויות שהושקעו בכך.

17. עוד תשלמנה שכר טרחת עו"ד בסך של 117,000 ₪ (100,000 ₪ בתוספת מע"מ) (שווה בשווה), וגמול למבקשים בסך של 10,000 ₪ (5,000 ₪ לכל מבקש). המלצת הצדדים ביחס לגמול למבקש הינה בשיעור 2.2% מסכום הפשרה; ואילו ביחס לשכר טרחת בא-כוחו, 22.2% בתוספת מע"מ מסכומו (זאת בנוסף להטבה לחברי הקבוצה, לא במקומה ומבלי לגרוע ממנה).

18. המשיבות תתרומנה בחלקים שווים סך של 100,000 ₪ עבור פיתוח חדש כושר למועדון הקשיש בעיר קריית שמונה, כנגד הצגת אסמכתאות רלוונטיות לפרויקט.

19. ההסכם כפוף לתנאי מתלה לשכלול חיובי הצדדים להסכם בכך שזה יאושר בפסק דין חלוט שאין עליו עוד ערעור, מבלי עריכת שינויים שלא בהסכמת הצדדים, למעט שינויים בדבר מנגנון ביצוע תשלום הפיצוי, או שינויים לפי סמכות בית-המשפט הנוגעים בין היתר לגמול המבקש ושכר טרחת בא-כוחו. ככל שמספר הודעות הפרישה מן ההסכם יעלה על 50 בתקופה שתיקצב על ידי בית-המשפט, יוכל כל אחד מהצדדים להודיע בכתב בתוך 14 ימים על ביטולו שם ההסכם ובמקרה זה לא ייחשב הסדר הפשרה כמעשה בית דין.

20. הצדדים הביעו בהסכמתם כי ההסכם הינו הוגן וסביר, משקף את הסיכונים ואת הסיכויים שבהמשך ניהול ההליך.

21. הצדדים מצהירים כי אין צורך במינוי בודק, זאת בהתחשב בכך שההסכם הושג במסגרת גישור לפני כבוד השופט בדימוס עדי זרנקין, וכן מאחר ומינוי בודק יביא לעיכוב ביצועו. לטענתם הסוגיה איננה מצריכה מומחיות וממילא ההסכם הינו ראוי והוגן.

22. הצדדים ובאי כוחם הגישו תצהירים כדין בדבר היעדר קבלת טובת הנאה כלשהי כתוצאה מן ההסכם, מעבר לאמור בו, כנגד הסתלקותם.

עמדת היועצת המשפטית לממשלה:

23. לאחר מספר ארכות שנתבקשו, ביום 27.04.2025 הונחה לפניי העמדה האמורה בהתאם להוראת סעיף 18 (ד) לחוק.

24. היועצת המשפטית לממשלה לא התנגדה לאישור ההסכם בכפוף להערותיה כפי שתובאנה להלן.

א. במסגרת ההסכם לא הוסבר כיצד נקבע הסך של 100,000 ₪ לטובת פיתוח חדר כושר למועדון הקשיש בקרית שמונה בניגוד לתקנה 12 לתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע – 2010. עוד נטען, להיעדר זיקה בין חברי הקבוצה (כלל תושבי קרית שמונה ובעלי העסקים במתחם ביג) לבין התרומה המוצעת. לטענתה, התרומה צריכה להיות מיועדת לקבוצה שנפגעה ולא לפלח מסוים.

ב. לא הובררה מסגרת הזמנים להקמת חדר הכושר במועדון, וכי ככל שזו תאושר, קיים חשש שחדר הכושר יהפוך לבלתי שימושי בהיעדר 'תחזוקה הולמת' אשר גם אותה יש להסדיר במסגרת הליך זה.

ג. באשר לסכום בשיעור 450,000 ₪ אשר התחייבו המשיבות להשקיע במסגרת הסכם הפשרה לטובת הקטנת ריחות, כהסדרה עתידית, נטען כי אין לראות בו כהטבה לחברי הקבוצה; זאת משום שדרישה שכזו מוטלת על המשיבות ממילא במסגרת תנאי רישיון העסק שלהן מהמשרד להגנתה הסביבה (כלומר ההטבה איננה מעבר לחובה החוקית).

ד. הפיצוי לקבוצה עומד על סך 100,000 ₪ בלבד, ושכר הטרחה והגמול יחדיו מהווים 110% אחוזים ממנו; ככזה לטענת היועצת המשפטית לממשלה, שכר הטרחה חורג מהמקובל, ובפרט חורג מהלכת רייכרט (2046/10), שם נקבע כי הסטנדרט המקובל הוא 25% כאשר מדובר בפיצוי.

ה. עוד נטען, כי מההסכם לא ברור מתי ישולמו שכר הטרחה והגמול, והאם ישולמו בהתאם להשלמת ביצוע הפיצוי לקבוצה. לטענת היועצת המשפטית לממשלה, אין להעביר את שכר הטרחה במלואו בטרם ביצועו בפועל של הסכם הפשרה, אלא באופן הדרגתי; זאת כדי לתמרץ את ב"כ המבקשת לביצוע ההסדר בצורה הטובה ביותר.

דיון והכרעה:

25. לאחר שבחנתי את הסכם הפשרה ועמדת היועצת המשפטית לממשלה, באתי לכלל מסקנה, כי יש לאשר את הסכם הפשרה בסייגים שיפורטו להלן; זאת לאחר בחינת סיכויי התביעה בהינתן כי בקשת האישור לא הוכרעה; וכן בחינת ההסדר גופו ובהיותו לטובת כלל חברי הקבוצה ובזיקה לעמדה האמורה לעיל.

26. סעיף 18 (א) לחוק, קובע כי

"לא ייעשה הסכם ליישוב הסכסוך שבעניינו הוגשה בקשה לאישור או שבעניינו אושרה תובענה ייצוגית (בחוק זה – הסדר פשרה), אלא באישור בית המשפט".

27. סעיף 19 (א) מוסיף וקובע כי

"בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא אם כן מצא, כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה, ואם הבקשה לאישור הסדר הפשרה הוגשה לפני שאושרה התובענה הייצוגית – גם כי התובענה שהוגשה עומדת, לכאורה, בתנאים לאישור תובענה ייצוגית הקבועים בסעיפים 3, 4 ו-8(א) וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין".

28. ההוראות האמורות נועדו, בין היתר למנוע קנוניה בין התובע המייצג את הקבוצה לנתבע, על חשבון חברי הקבוצה, ומכאן שהאפשרות לאשר את ההסכם מותנית בבחינה האם זה "ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינם של חברי הקבוצה" (ראו: רע"א 1644/15 אייל גור נ' דור אלון אנרגיה בישראל (1998) בע"מ, פסקה 9 (נבו, 27.05.2015)).

29. החובה לאשר את הסכם הפשרה באמצעות בית-המשפט נועדה, בין היתר לתת מענה "לבעיית הנציג" המובנית בו; בהינתן העובדה כי אין לפני בית-המשפט צד להסכם שיש לו אינטרס לקדם את טובת הקבוצה; התובע המייצג חפץ להגדיל את גמולו, כאשר מייצגו חפץ להגדיל את שכר טרחתו; המשיבות חפצות להקטין את הוצאותיהן (ראו למשל: בר"מ 4303/12 תמר אינסלר נ' המועצה האיזורית עמק חפר (נבו, 22.11.2012)).

30. כמצוות סעיף 19(א) לחוק, אני רואה לנכון לקבוע כי  התובענה שהוגשה עומדת לכאורה, בתנאים לאישור תובענה ייצוגית הקבועים בסעיפים 3, 4 ו-8(א) לחוק.

31. סעיף 19 (ג)(2) לחוק מחייב את בית-המשפט לנמק את אישור ההסכם, ובהקשר זה, יבחן בין היתר את הפער בין הסעד המוצע בהסדר הפשרה לבין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבלו אילו היה בית המשפט מכריע בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה; התנגדויות שהוגשו לפי סעיף 18(ד), וההכרעה בהן; השלב שבו נמצא ההליך; חוות דעת של הבודק; הסיכונים והסיכויים שבהמשך ניהול התובענה הייצוגית אל מול יתרונותיו וחסרונותיו של הסדר הפשרה; והעילות והסעדים שלגביהם מהווה ההחלטה לאשר את הסדר הפשרה מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה שעליהם חל ההסדר (ראו גם: רע"א 3832/17 רחל לוין נ' פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ (נבו 04.07.2017)).

מן הכלל אל הפרט

32. אכן, ההסדר שהוצג לפניי איננו נקי מקושיות, בין היתר אלו עליהם הצביעה היועצת המשפטית לממשלה במסגרת עמדתה המנומקת שהוגשה. אף על פי כן, כאמור בפתיח, ראיתי לנכון לאשר את ההסכם בכפוף לסייגים שיפורטו.

33. כאמור בסעיפים (א) ו-8 (א)(1) לחוק, אני מוצא כי מתעוררות בהליך דנא שאלות מהותיות של משפט או עובדה המשותפות לכלל חברי הקבוצה, וכן מתקיימים בנסיבות המקרה כלל התנאים שבסעיפים 3-4, ו-8(א) לחוק, ולו לכאורה.

34. עניינה של התובענה במפגעי ריח בלתי נסבלים, בתדירות, אשר נגרמו לכאורה על ידי המשיבות לאורך שנים, למורת רוחם של תושבי העיר קריית שמונה ועסקיה; ככזו הינה תביעה בגין 'מפגע סביבתי' המנויה בתוספת השנייה לסעיף 1 לחוק.  לכאורה, ההליך הייצוגי מהווה הדרך היעילה להכריע בעניינים של חברי הקבוצה הרבים, שכן ציבור הסובלים מריחות מטבעו איננו מוגדר; לא מצאתי כי המבקשים פעלו שלא בתום לב. המבקשים הינם אחד מתושבי העיר, וזכיינית סניף "קפה קפה", השוכנים בסמיכות למפעלי המשיבים, ואשר ניזוקו כתוצאה מאותם ריחות.

35. השאלה האם המשיבות פעלו להפיץ ריחות מצחינים בניגוד להוראות הדין, כפי שפורטו במסגרת התובענה והבקשה, רלוונטית לכלל חברי הקבוצה.

36. אכן, היה על המשיבות לשעות להוראות הדין, בהן הוראות חוק אוויר נקי, תשס"ח – 2008 וחוק מניעת מפגעים, 1961, ועוד, ולהימנע מהפצת הריחות.

37. בהקשר זה אומר כי עיינתי בחוות הדעת שהגישו המבקשים ביום 22.11.2020 אשר הוגשה באישור בית-המשפט בהתאם להחלטה מיום 31.12.2020. המומחה הסביבתי אבי בן ליש ציין כי הריח שמורגש ברחבי העיר ובפרט במרכז ביג, תלוי בכיוון הרוח ובפעילות המפעלים של המשיבות. המומחה ציין אמנם כי פעמים רבות נסמכים המריחים על עדויות תושבים, אולם הבדיקות שנערכו איששו את התלונות בזיקה לפעילות המפעלים; וכי לעתים "הריח רע במיוחד"; זאת כתלות בכיווני הרוח, טמפרטורת הסביבה, שעות היום ביחס לפעילות המפעלים ועוד.

38. אילו התנהל ההליך עד תום נדרשו היו המבקשים לעמוד במשוכות לא פשוטות, הקשורות ביצירת הזיקה הברורה בין הפעולות קונקרטיות שנעשות על ידי המשיבים לריחות; זאת בהינתן כי ריחות כשלעצמם הינם עניין סובייקטיבי, אשר כל אדם באשר הוא עשוי להיפגע מהם בדרך אחרת; המבקשים היו נדרשים גם לעמוד על הקשר הסיבתי בין פעילויותיהן של כל אחת והאחת מהמשיבות לריחות.

39. באשר לשאלת הפער בין הפיצוי המוצע (בסך כולל של 700,000 ₪) לבין הסכומים שנדרשו בתביעה כאמור לעיל), בהתאם לסעיף 19 (ג)(2)(א) לחוק, פער כזה קיים והוא אף בלתי מבוטל; אולם הערכת נזק שהינו תוצאה של ריח רע, הינה בטבעה, איננה עניין של מה בכך ובהתאם לא ראיתי להפריז בחשיבות הדבר כתנאי לאישור ההסכם. הערכת הנזק, כפי שטענו המשיבות עצמן בתחילת ההליך, הינה בעייתית, ולא מן הנמנע שבתחילת ההליכים, היה בהערכה הראשונית משום הפרזה לעומת הנזק בפועל. כך נעשה בלא מעט הליכים משפטיים ולפיכך לא מן הנמנע כי שיעור הפיצוי המוסכם מהווה שיקוף הולם יותר של נזקי הנפגעים, בשקלול העובדה כי הפיצוי הושג במסגרת פשרה, להבדיל מהכרעה לגופה של בקשה.

40. אני סבור כי הפיצוי בסך של 777,000 ₪, כשהוא כולל 100,000 ₪ כהוצאות לתובעים; השקעת סך 450,000 ₪ כפתרונות להקטנת ריחות, בנוסף ל-100,000 ₪ לפיתוח חדר כושר, הינו פיצוי סביר בנסיבות העניין.

41. התנגדות היועצת המשפטית לממשלה ביחס לסך של 100,000 ₪ המיועד לפיתוח חדר כושר נוגעת להיעדרו של הסבר בדבר אופן קביעת הסכום, וכן היעדר זיקה לעילת התביעה שעניינה ריחות והיעדר זיקה לפלח הרלוונטי שנפגע כתוצאה מהתנהלות המשיבות. כן טענה, כי התרומה לפיתוח חדר כושר מצריכה תחזוקה שוטפת וקיים חשש כי המקום יהפוך בבוא העת, בהיעדר פיקוח, למקום רפאים.

42. על פניו יש ממש בטענות היועצת המשפטית לממשלה בהקשר זה. אף על פי כן לא מצאתי לקבלה, בדרך של ביטול ההטבה, אלא בדרך של פיקוח. אזכיר, כי עמדתה איננה בבחינת התנגדות להסדר, כי אם במסגרת הבאת הערות אשר מבוקש להתחשב בהן במסגרת האישור. שנית, הסכום האמור, הינו זניח ביחס לעיקר הסכום שנועד למציאת פתרונות להקטנת ריחות.

43. שלישית, סבור בית-המשפט שדווקא במקרה זה הצעת הצדדים הינה הולמת. לא יכול להיות חולק כי אין כל דרך פרקטית להגיע לכל אדם אשר נפגע מן הריחות, סבל מהם, ולאמוד את הנזק הבלתי ממוני אשר נגרם לו. חפיפה בין באי מועדון בית הקשיש לבין מי שסבלו מהריחות, על פי הגיונם של דברים והשכל הישר, קיימת גם קיימת. לכך אוסיף, כי בעוד הפצת הריחות פוגעת בבריאותם וברווחתם של התושבים, הקמת מועדון כושר, תורמת לאלה.

44. על כך כבר נאמר כי "נוכח יתרונותיה של שיטת החישוב האינדיבידואלי נראה כי יש ליתן לה עדיפות לצורך קביעת הסעד בתובענות ייצוגיות ככל שהיא אפשרית …אולם לא תמיד ניתן ליישם שיטה זו. הקושי ליישמה מתעורר למשל כאשר חברי הקבוצה אינם ניתנים לזיהוי ולאיתור; כאשר לא ניתן בנסיבות העניין להציג נתונים או מסמכים מספקים להוכחת הנזק האינדיבידואלי; כאשר הנזק שנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה הוא מזערי ויש להניח כי בשל כך לא תהא נכונות מצד חברי הקבוצה או רובם לשתף פעולה לצורך הוכחתו ברמה האינדיבידואלית; וכן כאשר לצורך בירור הנזק האינדיבידואלי שנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה נדרשת השקעת משאבים יקרים וזמן שיפוטי ניכר שאין להם הצדקה בנסיבות העניין…" (ראו: ע"א 10085/08 ‏ ‏ תנובה – מרכז שיתופי נ' עזבון המנוח תופיק ראבי ז"ל, פסקה 46 (נבו 04.12.2011)).

45. במצבים כאלה, רשאי בית-המשפט לתת כל סעד אחר לטובת הקבוצה, כולה או חלקה או לטובת הציבור, על מנת להגשים את תכלית פיצוי חברי הקבוצה  (אביאל פלינט, חגי ויניצקי, תובענות ייצוגיות (2017) 649)), ובהתאם ניתן גם לתרום את הכספים לטובת הקבוצה, או לטובת הציבור, באופן שיסב תועלת עקיפה, לחברי הקבוצה, והציבור בכללותו (שם, עמ' 648).

46. באשר להסדרה העתידית והשקעת סך של 450,000 ₪ לפתרונות למניעת ריחות, טענה היועצת המשפטית לממשלה כי ההסדרה האמורה הינה ממילא דרישה המוטלת על המשיבות על פי חוק מכוח תנאי הרישיון (העסקים האמורים טעונים רישוי בהתאם לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשע"ג – 2013)), היא אינה בבחינת תוספת או הטבה לחברי הקבוצה.

47. אינני סבור שיש בכך כדי להצדיק ביטול רכיב זה. בנסיבות שתוארו קיימת אפשרות להפחתת שכר הטרחה הנגזר ממנו ולחילופין להשהות את תשלומו לאחר שיוברר מהם הפתרונות שהוצגו, ועד כמה הם חורגים לטובת הציבור בכללותו מעבר לחובה הכללית להימנע מהפצת ריחות רעים; ולחילופין לחייב את הצדדים בהצגת תחשיב באשר לאותו סכום ובהתאם לשקול העברת חלק ממנו לקרן תובענות ייצוגיות, כפיצוי קולקטיבי כאמור בסעיף 20 (ג) לחוק (ראו עניין אייל גור לעיל, בפסקה 12).

48. לפיכך בית-המשפט מפנה את הצדדים כבר עתה לאמור בסעיף 19 (ד)(1) לחוק, ומביא לידיעתם כי אפשר וייקבעו תנאים נוספים:

"מצא בית המשפט כי יש צורך לקבוע בהסדר הפשרה תנאים מסוימים, אשר נראים לו דרושים לשם הגנה על עניינם של חברי הקבוצה שעליה חל ההסדר, לשם הבטחת אכיפת הדין או לשם פיקוח על ביצוע ההסדר, לרבות תנאים והוראות לפי סעיף 20(א) עד (ג) או תנאי בדבר יציאה מן ההסדר, יודיע לצדדים להסדר הפשרה כי מתן אישורו להסדר הפשרה מותנה בהסכמתם לאותם תנאים;"

49. המדינה הפנתה למספר הליכים כגון ע"א 7593/21 עומר פיינטוך נ' אלוניאל בע"מ (09.06.2022); רע"א 335/23 דאבלטק בע"מ נ' יובל לב (27.07.2023) וכן ת"צ 27980-05-21 ארביב נ' עירית כפר יונה (2.10.2022). עיון בהליכים אלו כולם מלמד כי מתקיימת זיקה ישירה בין ההטבה לבין החובה של המשיבות שם לקיים את הוראות הדין, ולפיכך נקבע כי אין בהטבה עסקינן. אינני סבור כי אותם מקרים דומים למקרה שלפניי.

50. איני סבור כי מתקיימת זהות בין מקרים אלה לפיצוי המוצע לפניי, בהיעדר זיקה ישירה בינו לבין החובה שלא להפר את הוראות הדין. המבקשים הפנו לחובות שונות במסגרת תביעתם ובקשתם, אולם דרכי היישום עשויות להיות שונות. אין חולק כי על המשיבות להימנע מהפצת ריחות המהווים מטרד ליחיד באופן כללי, אך איני מוצא בין חובה כללית זו בהכרח קשר לאיתור פתרונות להקטנתם של אלה.

51. הצדדים גם הסכימו למשל, כי באשר למשיבה 2 (מי התנור) ריקון בריכות מבוצה ייחשב פתרון מקובל להקטנת ריחות; על כך הסכימו, עוד בטרם הגישו הצדדים, כפי התחייבותם, תצהיר ערוך כדין מאת גורם מוסמך, בדבר פעולות שבוצעו ועלותן.

הימנעות ממינוי בודק:

52. הכלל האמור בסעיף 19(ב)(1) לחוק הוא קבלת חוות דעת בודק, ואילו אי מינויו מהווה חריג: אמור, סעיף 19(ב)(1) לחוק קובע כי מינוי בודק הוא הכלל ואילו אי-מינוי בודק הוא החריג, ובלשון הסעיף:

בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא לאחר שקיבל חוות דעת מאדם שמינה לשם כך, שהוא בעל מומחיות בתחום שבו עוסקת הבקשה לאישור או התובענה הייצוגית (בסעיף זה – בודק), אלא אם כן סבר בית המשפט שחוות הדעת אינה נדרשת, מטעמים מיוחדים שיירשמו; שכרו והוצאותיו של בודק, וכן אופן תשלומם, ייקבעו בידי השר;

53. כמפורט לעיל, הצדדים טענו כי הסוגיה כאן הינה משפטית; כי ההסכם הושג לאחר גישור לפני כבוד השופט זרנקין; כי מינוי בודק יעכב את הביצוע; וכי ממילא ההסכם הינו ראוי והוגן.

54. הצדדים מצהירים כי אין צורך במינוי בודק, זאת בהתחשב בכך שההסכם הושג במסגרת גישור לפני כבוד השופט בדימוס עדי זרנקין, וכן מאחר ומינוי בודק יביא לעיכוב ביצועו. לטענתם הסוגיה איננה מצריכה מומחיות וממילא ההסכם הינו ראוי והוגן. טענות הצדדים מקובלות על בית-המשפט.

55. אין להתעלם מן העובדה כי הליך זה מתנהל כ-5 שנים, והתעכב בשל משבר הקורונה, לאחר שעבר שתי ערכאות ומספר מותבים; קיימת חשיבות לסיומו של ההליך בהקדם לטובת הציבור, בעוד מינוי בודק אכן עשוי לעכב את ההליך ואף לייקר אותו.

56. אי מינוי בודק בא על תיקונו על דרך מנגנונים חלופיים של בחינה מבוקרת של סכום הפיצוי כאמור לעיל ולהלן וכן מאחר וההסכם בא לאחר ניהול שיחות, בעקבות הליך גישור שהתקיים.

57. לפיכך, אני מורה כי לא ימונה בודק בהתאם לסיפא שבהוראת סעיף 19 (ב)(1) לעיל.

גמול התובע הייצוגי ושכר טרחת בא-כוחו:

58. כאמור הצדדים הסכימו על שכ"ט עו"ד בסך 117,000 ₪ (כולל מע"מ), וסך של 10,000 ₪ למבקשים (2.2% מסכום הפשרה כגמול ו-22.2% כשכר טרחה).

59. טענת המדינה בהקשר זה הינה כי שכר הטרחה מהווה 110% מהפיצוי לקבוצה שהינו בסך 100,000 ₪ בלבד. לטענתה הסכומים חורגים מהמדרגות שנקבעו בהלכת רייכרט, וכי יש לשקול תשלום הסכומים כתנאי לביצוע ההסכם.

60. בהקשר זה אומר כי הפיצוי אליו הפנתה המדינה נוגע אך ורק לסכום הפיצוי, ללא קשר לסכום נוסף שיושקע בהקמת חדר כושר, וסכום נוסף של 450,000 ₪ המיועדים להקטנת ריחות.

61. עוד תשלמנה שכר טרחת עו"ד בסך של 117,000 ₪ (100,000 ₪ בתוספת מע"מ) (שווה בשווה), וגמול למבקשים בסך של 10,000 ₪ (5,000 ₪ לכל מבקש). המלצת הצדדים ביחס לגמול למבקש הינה בשיעור 2.2% מסכום הפשרה; ואילו ביחס לשכר טרחת בא-כוחו, 22.2% בתוספת מע"מ מסכומו (זאת בנוסף להטבה לחברי הקבוצה, לא במקומה ומבלי לגרוע ממנה).

62. אכן, בהלכה הידועה כהלכת רייכרט שניתנה במסגרת ע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' דן רייכרט, פ"ד סה(2) 681 (נבו, 23.05.2012) נקבע כי ב"תביעות ייצוגיות שעניינן בסעד כספי יש לאמץ את שיטת האחוזים כשיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה של עורך הדין המייצג. שיעור האחוזים שייפסק יושפע הן מנסיבותיו הספציפיות של ההליך, הן מהאופן בו הסתיים ההליך והן מגובה הסכום שנפסק. כמו כן, יחושב שיעור שכר הטרחה מתוך הסכום שנגבה על ידי הקבוצה בפועל. כמו כן, מן הראוי לפסוק את שכר הטרחה בשיעור מדורג, במובן זה שככל שסכום הזכייה גדל, אחוז שכר הטרחה קטן". (פסקה 11).

63. בפרט נקבע כי "על כל סכום שנגבה בפועל עד ל-5 מיליון ש"ח, ייפסק לטובת בא-הכוח המייצג שכר טרחה בשיעור של 25%; על כל סכום שנגבה בפועל בין 5 מיליון ש"ח עד ל-10 מיליון ש"ח ייפסק שכר טרחה בשיעור של 20%; ועל כל סכום שנגבה בפועל מעל 10 מיליון ש"ח, ייפסק שכר טרחה בשיעור של 15%" (פסקה 16). בענייננו אפוא, שכר הטרחה צריך לעמוד בשיעור של 25%; שכר הטרחה ייגזר מהסכום שנגבה בפועל ומגיע לחברי הקבוצה (שם פסקה 8).

64. הצדדים טוענים כי במקרה דנא שכר הטרחה הינו בשיעור 22.5% בתוספת מע"מ מסכום הפשרה.

65. לא מצאתי במישור העקרוני, נוכח נסיבותיו של הליך זה ומשך זמן ניהולו, כי שכר הטרחה המוסכם הינו חריג, בהינתן סכום הפיצוי הכולל (ולאו דווקא הסך של 100,000 ₪ בלבד).

66. בית-המשפט מקבל עמדת היועצת המשפטית לממשלה בנקודה ספציפית והיא התניית תשלום שכר הטרחה המלא בביצועו של הסכם הפשרה בפועל, כך שמחצית שכר הטרחה המוסכם (117,000 ₪), כולל מע"מ ישולם עם אישורו של הסכם הפשרה ואילו המחצית השניה תשולם בהתאם לביצועו בפועל.

67. בקביעה האמורה התחשב בית-המשפט בעובדה כי סך של 100,000 ₪ אשר להשתלם עם אישור הסכם הפשרה; סך נוסף אמור להשתלם בטווח הזמן הקרוב לטובת הציבור בדמות הפעלת חדר כושר, ואילו סכומים נוספים טעונים עדכונו של בית-המשפט.

התוצאה:

68. בית-המשפט מאשר את ההסכם בשינויים כאמור בסעיף 19 (ד) לחוק. הצדדים יפעלו בהתאם.

69. הודעה ראשונה בדבר הגשת הסכם הפשרה לאישור בית-המשפט פורסמה בהתאם לסעיף 25 (א)(3) לחוק כאמור בהחלטתי מיום 15.05.2024 (להלן – ההודעה הראשונה); זולת הודעת היועצת המשפטית לממשלה, לא הונחו לפניי התנגדויות ולא הונחו הודעות יציאה מן הקבוצה כאמור בסעיף 18 (ו) לחוק.

70. משכך, המשיבות תפרסמנה הודעה לציבור בהתאם לסעיף 25(א)(4) לחוק על חשבונן (להלן – ההודעה השנייה). הפרסום יתבצע בשני עיתונים יומיים בשפה העברית בעלי תפוצה נרחבת, לרבות בדרך של פרסום במרשתת.

71. שכלול חיובי הצדדים הינו בחלוף תקופת הערעור.

72. נוסח ההודעה יובא לאישור בית-המשפט טרם פרסומה; תשומת לב המשיבות בדבר הפירוט שהובא במסגרת פסק-דין זה, וכן הכללת הפרטים הנחוצים כאמור בסעיפים 19 (ג) (1) ו-(2) לחוק.

73. הגמול למבקשים בסך של 10,000 ₪ (5,000 ₪ לכל מבקש), ישולם תוך 30 ימים ממועד הפיכת פסיקה זו לחלוטה.

74. המשיבות תשלמנה למבקשים סך של 100,000 ₪ עבור החזר הוצאות, גם זאת תוך 30 ימים ממועד הפיכת פסיקה זו לחלוטה.

75. המשיבות תשקענה 100,000 ₪ לטובת פיתוח חדר כושר למועדון הקשיש בעיר קריית שמונה.

76. המשיבות תשקענה סך של 450,000 ₪ עבור פתרונות להקטנת ריחות, בתוך אותו מועד; בהתאם להצהרות הצדדים, בחלוף שנתיים יוגש עדכון לתיק בית-המשפט, באמצעות גורם מוסמך, כשהוא כולל תצהיר ערוך כדין בדבר הפעולות שבוצעו, ועלותן.

77. המשיבות תשלמנה שכ"ט עו"ד בהתאם למוסכם בסך של 100,000 ₪ (ובתוספת מע"מ 117,000 ₪).

א. מחצית בסך 58,500 ₪ תשולם תוך 30 ימים ממועד הפיכת החלטה זו לחלוטה.

ב. היתרה תשולם על ידי המשיבות לבא כוח המבקשים בתוך 30 יום מתום תקופת מימוש ההטבות (הקמת חדר הכושר והשקעה להקטנת ריחות), וזאת בכפוף להגשת דיווח לבית-המשפט בדבר שווי הביצוע כאמור בפסק-דין זה, לרבות אסמכתאות (הן לעניין פעולות בדבר הקטנת הריחות והן בדבר הקמת חדר הכושר).

ג. ככל ש-80% מההטבות האמורות (חדר הכושר והקטנת הריחות) ישולמו מוקדם יותר בבחינת ביצוע בפועל, בכפוף לדיווח מתאים, ישקול בית-המשפט תשלום יתרת שכר הטרחה במועד מוקדם יותר.

78. אישור הפשרה הינו אישור בתנאים כאמור לעיל ובהתאם להנמקות שניתנו, כאמור בסעיף 19 (ד) (1) לחוק. בהתאם ניתנת בזאת לצדדים שהות בת 7 ימים למסור אי ההסכמה; לא תימסר הודעה, ייראה אישור ההסכם בתנאים שנקבעו כסופי.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים וכן למנהל בתי המשפט לשם רישומו בפנקס התובענות הייצוגיות.

ניתן היום, כ"ז אייר תשפ"ה, 25 מאי 2025, בהעדר הצדדים.