ת"צ 474-04-17 רבי ואח' נ' עיריית נס ציונה ואח

 

לפניי חמש תובענות ייצוגיות, ארבע מהן תביעות המשך (הוגשו לפני ההלכה בעניין דנ"מ 8626/17 עופר מנירב, רו"ח נ' מדינת ישראל -משרד האוצר -רשות המיסים (11.11.2020)), שעניינן בשאלה האם רשאית הנתבעת לחזור בה מהודעת החדילה שמסרה בתובענה ייצוגית אחרת באותו עניין.

 

רקע

1. עניינן של התובענות בטענה כי הנתבעת, עיריית נס ציונה, מחייבת את הנישומים חברי הקבוצה, בארנונה בגין החלק היחסי בשטחים המשותפים, בניגוד לדיני ההקפאה ושלא על פי הצו המוקפא משנת 1986.

התובענה הייצוגית הראשונה, ת"צ 474-04-17 הוגשה ביום 2.4.2017 ומתייחסת לתקופה החל מחודש מרץ שנת 2017 ועד הגשת הבקשה.

נוכח ההלכה ששררה באותה העת, הוגשו כאמור ארבע תובענות ההמשך:

ת"צ 7056-02-18 – המתייחסת לתקופה החל מחודש מאי 2017 ועד חודש פברואר 2018;

ת"צ 5455-07-19 – המתייחסת לתקופה החל מחודש מרץ 2018 ועד חודש יולי 2019;

ת"צ 63590-07-20 – המתייחסת לתקופה החל מחודש יולי 2019 ועד יולי 2020;

ת"צ 32779-08-21 – המתייחסת לתקופה החל מחודש יולי 2020 ועד חודש אוגוסט 2021.

2. לתובענות אלו קדמה תובענה ייצוגית בעניין ת"צ (מינהליים מרכז) 54150-02-11 רחל חדד נ' עיריית נס ציונה (25.11.2014) (להלן – עניין חדד) שהתנהלה בפניי, שגם עניינה היה חיובי ארנונה בגין שטחים משותפים בבנייני מגורים בניגוד לחוקי ההקפאה.

בעניין חדד הודיעה הנתבעת ביום 3.7.2011 על חדילה. בשעתו דחיתי את הודעת החדילה, מאחר שקבעתי שחרגה מהמועד הקובע על פי הוראות סעיף 9 בחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן – חוק תובענות ייצוגיות).

הנתבעת ערערה לבית המשפט העליון על החלטתי זו (בר"מ 6824/11 להלן – בר"מ חדד), וביום 6.7.2014 הגיעו הצדדים להסכמה בפני בית המשפט העליון, על חדילה של הנתבעת מאותה גבייה.

3. כפי שקבעתי בהחלטת האישור, בחודש יולי 2016 פנתה המשיבה לשרים בבקשה לאישור חריג לשנת 2017 (נספח 4א לבקשת האישור מחודש אוגוסט 2021; נספח 4 לבקשת האישור מחודש יולי 2020 ; נספח 14 לבקשת האישור מחודש יולי 2019; נספח 14 לבקשת האישור מחודש פברואר 2018; נספח 4 לבקשת האישור מחודש אפריל 2017) בבקשה "להותיר על כנו את סעיף 2ה'(5) בצו המסים כפי שהיה טרם הודעת החדילה בתובענה ייצוגית (ת"מ 54150-12-11), שעניינו חיוב ארנונה בגין שטחים משותפים בבנייני מגורים…". בהחלטת השרים מיום 12.12.16 (נספח 4ב לבקשת האישור מחודש אוגוסט 2021; נספח 4 לבקשת האישור מחודש יולי 2020; נספח 15 לבקשת האישור מחודש יולי 2019; נספח 15 לבקשת האישור מחודש פברואר 2018; נספח 5 לבקשת האישור מחודש אפריל 2017), דחו השרים את הבקשה.
4. על אף דחיית הבקשה על ידי השרים, בחודש מרץ 2017 החלה הנתבעת לחייב בארנונה את בעלי הדירות בבניינים משותפים בגין חלקם היחסי בשטחים המשותפים למגורים.

על כך הוגשו התובענות שלפניי.

5. ביום 15.12.2021 אישרתי את התובענות כייצוגיות.

 

תמצית החלטת האישור

6. הנתבעת אינה רשאית לחזור בה מהודעת חדילה שנתנה בעבר לגבי גביית ארנונה בגין שטחים משותפים, מאחר שלא התקיימו החריגים המצדיקים חזרה כזו. בהתאם להלכה שנקבעה בבר"מ 6878/17 עיריית ראשון לציון נ' ציונה נחום (6.5.2020) (להלן – עניין ציונה נחום). חזרה מחדילה היא "חריג שבחריג" ושמורה למקרים מצומצמים בלבד – חזרה מחדילה בעקבות חקיקת חקיקה חדשה המכשירה את הגבייה; הלכה חדשה שיצאה תחת בית המשפט העליון אשר קבעה כי הגבייה הייתה בדין.
7. בנסיבות התובענות שלפניי, לא מתקיימים החריגים שנקבעו בעניין ציונה נחום.
8. דחיתי את טענת הנתבעת, שההלכה שנקבעה בעניין עע"מ 1721/10 מועצה מקומית גני תקווה נ' זאב קופלביץ ואח' (9.8.2012) (להלן – ענין קופלביץ) מהווה הלכה חדשה המצדיקה חזרה מהודעת חדילה, משום שמדובר ביישום של הלכה קיימת בלבד ואין מדובר בהלכה חדשה. מה גם שהנתבעת הייתה מודעת להלכה זו עת עמדה על בר"מ חדד שעניינו היה דחיית הודעת החדילה שלה, והסכימה ביום 6.7.2014 לקבלת הודעת החדילה שלה במסגרת הבר"מ.
9. דחיתי את טענת הנתבעת, כי עע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי. ניהול ואחזקה בע"מ ( 28.12.2014) (להלן – הלכת אי.בי.סי) מהווה הלכה חדשה המצדיקה חזרה מהודעת חדילה. זאת משום שקבעתי שבענייננו לא מדובר בפגם משורשר שכן הנתבעת עצמה פרטה נוסחים שונים של צווי הארנונה השונים במהלך השנים. כמו כן הנתבעת טענה בעניין חדד כי לא פעלה לחיוב עקבי במשך השנים ושמדיניותה לא הייתה עקבית.
10. התנהלות המשיבה מעידה על כך שגם היא סברה שאין לה הסמכות לשנות את צו הארנונה כפי שעשתה בשנת 2017 ובשל כך הגישה בקשה לשרים לאישור השינוי בצו. לא קיבלתי את הטענה כי הבקשה הוגשה לשרים "מטעמי זהירות".
11. הנתבעת עשתה דין לעצמה והחליטה להתחיל בגביה שממנה חדלה, חרף העובדה שבקשתה לשרים נדחתה. מדובר בהתנהלות חסרת תום לב שאינה ראויה לרשות.
12. המשיבה מנועה לכאורה מלחזור בה מן החדילה ועל כן לא אין מקום להתייחס לטענות הנתבעת לעניין חוקיות החיוב.

 

תמצית החלטת בית המשפט העליון

13. הנתבעת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטת האישור לבית המשפט העליון (בר"מ 322/22 עיריית נס ציונה נ' רבי אריה (9.7.2023)) (להלן – בר"מ רבי).
14. השופטת ע' ברון דחתה את בקשת רשות הערעור שהגישה הנתבעת. להלן תמצית נימוקיה.
15. סעיף 9 בחוק תובענות ייצוגיות קובע הסדר ייחודי לרשויות מנהליות, המעניק להן "פתח מילוט" מהליך ייצוגי שמוגש נגדן להשבת תשלומי חובה שגבו שלא כדין (בהתאם לפרט 11 בתוספת השנייה).

הרשות המנהלית זכאית להגנה מיוחדת גם בהתאם להוראת סעיף 21 בחוק תובענות ייצוגיות, הקובע כי ניתן יהיה לפסוק לחברי הקבוצה סעד של השבה לתקופה של שנתיים בלבד ממועד הגשת בקשת האישור.

הוראות אלו הן תוצאה של פשרה ואיזון בין האינטרס הציבורי בשמירה מחד על תפקודה התקין ויציבותה של הרשות המקומית, שפעולותיה נהנות מחזקת התקינות; ומנגד – שמירה על עניינם של חברי הקבוצה והגנה על שלטון החוק מפני התנהלות לא תקינה של הרשות.

16. נוכח המאפיינים הייחודיים של מנגנון החדילה, השולל מחברי הקבוצה את הזכות ליהנות מחלק מיתרונות כלי התובענה הייצוגית, נקבע בפסיקה כי נקודת המוצא היא שמדובר ב"חדילה קבועה" שאינה מותנית. פרשנות אחרת תאיין את תכליות חוק תובענות ייצוגיות ותקים חשש לניצול לרעה של מנגנון החדילה. בעניין נחום נקבע כי חזרה מהודעת חדילה שאושרה בפסק דין חלוט היא בגדר חריג שבחריג.
17. אין מקום ליישם את הלכת אי.בי.סי בענייננו:

בעניין אי.בי.סי נהגה הרשות המקומית שם, במשך עשרות שנים, לחייב בארנונה את תושביה בהתבסס על צווים שהותקנו בחוסר סמכות ועל כן התעורר חשש לתפקודה ויציבותה של הרשות בשל הסתמכותה על הכספים במסגרת תקציבה השנתי. בענייננו – לא רק שהנתבעת הצהירה בהודעת החדילה כי לא הסתמכה במהלך השנים על צווי הארנונה ולא נהגה לגבות בעקביות חיובי ארנונה בגין שטחים משותפים, אלא שלפי הצהרתה היא חדלה מהגביה כבר בשנת 2011. הנתבעת לא הסתמכה על תשלומים אלה ולא שינתה את מצבה לרעה, בניגוד לנסיבות של פגם משורשר בצווי הארנונה;

בעניין אי.בי.סי הפגם של אי החוקיות נפל בצווי הארנונה לפני עשרות שנים. בענייננו – בעת הזו דחו השרים את בקשת הנתבעת למתן אישור חריג לחיוב בארנונה בגין שטחים משותפים, וחרף זאת בחרה הנתבעת לתקן את צו הארנונה ולהוסיף הוראת חיוב חדשה תוך עשיית דין עצמי;

הנתבעת מסרה הודעת חדילה לאחר ששקלה את מכלול ההיבטים התקציביים והסיכונים המשפטיים הכרוכים בכך בהסתמך על חוות דעת משפטית. ויותר מכך, הנתבעת עמדה באופן עקבי ונחרץ על הודעת החדילה שהגישה, בבית המשפט לעניינים מנהליים ובבית המשפט העליון במסגרת בר"מ חדד. לא בנקל יתאפשר לרשות לחזור בה מהודעת חדילה שמסרה במסגרת הליך ייצוגי. הודעת החדילה מבטאת הסכמה מודעת של ויתור הנתבעת על חיוב בגין שטחים משותפים, וחזרה מהחדילה תהווה פגיעה בציפיות הסבירות של חברי הקבוצה שלא להיות מחויבים בארנונה בגין שטחים אלה. הכל -בשים לב לחובת תום הלב המוגברת וחובת ההגינות המוטלת על רשויות מקומיות.

18. לא הוכח לכאורה קיומן של נסיבות חריגות המצדיקות חזרה מהודעת חדילה. במקרה דנן נעשה ניצול לרעה של מנגנון החדילה.

 

השתלשלות ההליך לאחר החלטת בית המשפט העליון

19. ביום 18.9.2023 הגישה הנתבעת כתב הגנה מטעמה.
20. בדיון שנערך בפניי ביום 21.9.2023 הודיע ב"כ התובעים כי על אף שבקשת האישור כוללת שתי עילות (האחת – חזרה מהודעת חדילה, השנייה – פרשנות של דיני הארנונה), התובעים מצמצמים את העילה לטענה של החזרה מחדילה בלבד.

נוכח הסכמת הצדדים, הוריתי על מינויו של מר פיסחוב כמומחה מטעם בית המשפט (להלן – המומחה), לבחינת סכומי ההשבה.

 

חוות דעת המומחה

21. ביום 6.12.2023 הוגשה חוות דעת המומחה, שעניינה חישוב כלכלי של ההשבה לחברי הקבוצה. המומחה התייחס בחוות דעתו לשאלות הבאות:

א.  מהו היקף גביית היתר ו/או התיקון שיש לבצע בחיובי הארנונה של הנתבעת בגין חיוב שטחים משותפים בארנונה בנכסי מגורים;

ב.  מהו סכום ההשבה לחברי הקבוצה לתקופה שמיום 1.3.2017 (תחילת מועד החיוב) ועד ליום 31.12.2023 (להלן – תקופת ההשבה) בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980 (להלן – חוק הרשויות המקומיות).

ג.  מהם ההיבטים הכלכליים והחשבונאיים בדוחות ומאזנים כספיים של הנתבעת, התומכים בחישוב ההשבה לחברי הקבוצה בשיטת "חיוב מלא" לפי ספרי הנתבעת. מדוע חישוב בשיטת "אחוזי גבייה" מחיובים שוטפים, בתוספת גביית פיגורים מחובות פיגורים שנגבו במהלך תקופת ההשבה, לא מדויקת ומסורבלת ולא משקפת נכון את ההשבה לחברי הקבוצה.

22. חישוב ההשבה לחברי הקבוצה בשיטת "חיוב מלא" לפי ספרי הנתבעת –

לצורך חישוב ההשבה, המומחה בדק את דוחות הארנונה לחיוב בגין שטחים משותפים במגורים לפי חיוב תקופתי (דו-חודשי), החל מחיוב 1.3.2017 ועד ליום 31.12.2023. דוחות אלה כוללים פירוט של חיוב שנתי ברוטו, הנחה על החיוב (הנחיות סוציו אקונומיות), וחיוב תקופתי נטו לתשלום לאחר ניכוי ההנחה.

בחישוב ההשבה לחברי הקבוצה נלקחו חיובים נטו לתשלום, שהם החיובים הנכונים לדעת המומחה לחישוב, ומשקפים את החיובים בפועל של חברי הקבוצה.

המומחה מצא כי בתקופה מיום 1.3.2017 ועד ליום 31.12.2023 (נכון ליום 19.11.2023) גביית היתר עומדת על סך של 43,727,586 ₪, שלה יש להוסיף הפרשי הצמדה בסך של 4,053,088 ₪ והפרשי ריבית לפי חוק הרשויות המקומיות בסך של 8,282,406 ₪. בסה"כ סכום ההשבה על פי חישוב זה עומד על 56,063,080.10 ₪.

23. חישוב ההשבה לחברי הקבוצה מספרי הנתבעת בשיטת "אחוזי גבייה" –

החישוב מתבסס על חישוב בשיטת "חיוב מלא" בתוספת "אחוזי גבייה" מחיובים שוטפים בלבד.

מערך המחשוב של הנתבעת עובד לפי תוכנה של החברה לאוטומציה המאפשרת להוציא דוח "מאזן כספי" לכל שנת מס בנפרד, הכוללת פירוט בדבר אחוזי הגבייה מחיובים השוטפים באותה שנת המס. המומחה סבור כי נתון של אחוזי גבייה עבור שנה שוטפת בכל מאזן כספי הוא נתון מייצג של אחוזי גבייה בפועל, לפיהם יש לחשב גביית יתר בשיטת אחוזי גבייה.

המומחה מצא כי חישוב השבה לחברי הקבוצה בשיטת "אחוזי גבייה" לתקופה מיום 1.3.2017 ועד ליום 31.12.2023 (נכון ליום 19.11.2023) מעלה כי גביית היתר עומד על סך של 39,034,665 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה בסך 3,629,922 ₪ והפרשי ריבית לפי חוק הרשויות המקומיות בסך 7,438,108 ₪. ובסה"כ – 50,102,695.04 ₪.

24. המומחה סבור כי חישוב ההשבה לחברי הקבוצה בשיטת חיוב מלא לפי ספרי הנתבעת הוא החישוב הנכון יותר, מדויק יותר ומשקף את סכום ההשבה בפועל (ההטבה) לחברי הקבוצה.

המומחה מוסיף כי חישוב ההשבה לחברי הקבוצה בשיטת "אחוזי הגבייה" הוצגה בחוות הדעת על מנת להמחיש ולהראות כי חישוב בשיטה זו הוא לקוי ולא נכון. למעלה מכך, חישוב בשיטה זו מתעלם מתיקון חובות פיגורים שטרם נגבו, הפוגע באופן ישיר בסכום ההשבה לחברי הקבוצה (הקטנתו).

25. לסיכום המומחה סבור כי יש לערוך את חישוב סכום ההשבה לפי שיטת החיוב המלא לפי ספרי הנתבעת, כך שסכום ההשבה הכולל לחברי הקבוצה (נכון ליום 19.11.2023) עומד על סך של 56,063,080.10 ₪.

 

26. ביום 30.1.2024 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר דיוני, שלפיו נוכח צמצום עילת התביעה לסוגיית חזרת הנתבעת מהודעת החדילה בלבד, ומאחר ואין מחלוקת עובדתית על כך שהתובעים מחזיקים בדירות מגורים בבתים משותפים הכוללים שטחים משותפים, אין צורך בחקירות התובעים על תצהיריהם. הוסכם גם כי ייחקר רק המצהיר מטעם הנתבעת.
27. ביום 30.1.2024 הגישה הנתבעת תצהיר עדות ראשית מטעמה – תצהירו של מר אילן קדוש (להלן – קדוש), מנהל הארנונה ומנהל אגף שומה וגבייה בנתבעת.

קדוש נחקר על תצהירו בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 11.3.2025.

 

תמצית טענות התובעים בסיכומיהם

28. המחלוקת בעניין חובתה של הנתבעת לקיים את הודעת החדילה – הוכרעה. הגם שמדובר ב"החלטת ביניים", ההכרעה היא סופית ואינה פתוחה לדיון נוסף. נותר להכריע אפוא בשאלת זכאותה של המשיבה לפטור מהשבה לחברי הקבוצה, בהסתמך על טענת הגנת התקציב.
29. אין לקבל את טענת התקציב בענייננו, ממספר נימוקים.
30. לא הונחה תשתית עובדתית – נקודת המוצא היא שיינתן לקבוצה סעד של השבה כאשר הנתבעת היא רשות, ורק במקרים נקודתיים ומוכחים תינתן עדיפות לאינטרס השמירה על הקופה הציבורית.

על פי הפסיקה על רשות המבקשת ליהנות מהגנת התקציב להוכיח בעובדות ובמספרים כי ההשבה תגרום לפגיעה קשה בתקציבה עד כדי שיקשה עליה לבצע את המטלות שהיא מחויבת בהן על פי הדין ושלא קיימות חלופות ראויות לצמצום הפגיעה (ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ (20.2.2006); עע"מ 816/23 עיריית פתח תקווה נ' אנטריפוינט מערכות 2004 בע"מ (1.1.2025)). כמו כן הגנת התקציב מאבד ממשקלה ביחס לגביה שבוצעה לאחר שבקשת האישור הוגשה ומפת הסיכונים המשפטיים התבררה משום שבשלב זה הרשות כבר מודעת לסיכון ההשבה והיא יכולה הייתה לערוך את ההתאמות הנדרשות בתקציבה (דנ"מ 8626/17 מנירב נ' מדינת ישראל משרד האוצר (11.11.2020).

הנתבעת לא הניחה תשתית ראייתית כלשהיא לטענת הגנת התקציב. הטענה נטענה בצורה רפה בתצהירו של קדוש.

קדוש אישר בחקירתו הנגדית כי האמירות בתצהירו, לפיהן קבלת התביעה תפגע באופן משמעותי בתקציבה של הנתבעת, נאמרו מבלי שנערכה בדיקה מפורטת.

קדוש אישר בחקירתו הנגדית כי לא זכור לו שהתקיים דיון שבמסגרתו הנתבעת בחנה חלופות לצורך השבת הכספים לחברי הקבוצה, אם טענת הגנת התקציב תידחה, וכן לא בחנה לעומק את האפשרות לפרוס את ההשבה על פני מספר שנים.

31. הנתונים שהוצגו בהליך מצביעים על כך שלנתבעת אמצעים לביצוע ההשבה לקבוצה:

בבעלות הנתבעת כספים נזילים בסכום של 41.416 מיליון ₪, וכן ניירות ערך סחירים בסכום של 6.9 מיליון ₪. סה"כ 48 מיליון ₪.

קדוש אישר בחקירתו כי הנתונים אינם בידיעתו – אלא בידיעת גזבר הנתבעת. הימנעות הנתבעת מלזמן לעדות את הגזבר פועלת לחובתה.

קדוש אישר בחקירתו כי הנתבעת הוכרזה "עירייה איתנה", במשמעות סעיף 232א בפקודת העיריות [נוסח חדש] וכי נכון לסוף שנת 2023 סך החובות שחייבים צדדי ג' לנתבעת עומדים על 205 מיליון ₪ שמתוכם חייבים בארנונה של 142 מיליון ₪.

"עירייה איתנה" מוסמכת למחוק מפנקסיה כל חוב שהוא בפיגור, ולא פחות מ-3 שנים, ללא צורך באישור הממונה על המחוז במשרד הפנים אלא באישור מועצת העיר בלבד. כמו כן, יש לה סמכות למחוק מפנקסיה כל חוב שהוא – מנימוקים של שמירה על טובת הציבור – ללא צורך באישור הממונה על המחוזי במשרד הפנים אלא באישור המועצה בלבד.

מאחר שהנתבעת לא מחקה חובות אלה מפנקסיה – עולה כי לפי הערכתה ניתן לגבות אותם. אם הנתבעת תעמיק את הגבייה – יהיה באפשרותה לממן את ההשבה לציבור מבלי שתידרש לצמצם את השירותים שניתנים לו.

32. הנתבעת חזרה בה שלא כדין מהודעת החדילה, והחל משנת 2017 גובה את החיוב שבמחלוקת – גם לאחר החלטת האישור וגם לאחר החלטת בית המשפט העליון. קדוש אישר בחקירתו כי הנתבעת גובה תשלומי פיגורים, כמשמעותם בחוק הריבית, מחברי הקבוצה שאיחרו בתשלום הארנונה לרבות הארנונה שבמחלוקת, ואף נוקטת נגדם הליכי גבייה ואכיפה אגרסיביים.

על כן, מתן פטור לנתבעת יפגע קשות בעיקרון שלטון החוק.

33. הנתבעת לא זכאית להגנת התקציב, מאחר שאינטרס ההסתמכות שלה לא נפגע. בקשת האישור הוגשה מיד לאחר שהנתבעת החלה לחייב לראשונה את השטחים המשותפים, על כן היא הייתה מודעת לאפשרות שתחויב בהשבה והיה באפשרותה לנקוט באמצעים לגידור הסיכון התקציבי.

הנתבעת לא שמרה על תקציבה לאחר שמפת הסיכונים והסיכויים של בקשת האישור הייתה פרוסה בפנייה נוכח ההחלטה המאשרת או החלטת בית המשפט העליון.

קדוש בחקירתו לא ידע האם נעשה שימוש כלשהו בכספים שבמחלוקת שהנתבעת גבתה או איזה שימוש נעשה בהם. קדוש לא ידע האם במהלך השנים הנתבעת הכינה תקציבים שנתיים בהתבסס על אפשרות שהתובענה הייצוגית תתבטל ויהיה עליה להשיב לחברי הקבוצה את הסכומים שבמחלוקת.

34. בסיכומי התשובה הוסיפו התובעים וטענו:

א.  טענת הנתבעת, כי צווי הארנונה מאפשרים לה לגבות ארנונה בגין שטחים משותפים, אינה רלוונטית נוכח הודעת החדילה שניתנה בעניין חדד;

ב.  לא הונחה תשתית ראייתית מינימלית לטענת הגנת התקציב, לא הוכחה פגיעה משמעותית בתקציב ולא הוכח שאין בידי הנתבעת אמצעים חלופיים מעשיים לצמצם אותה;

ג.  התובעים מתנגדים לבקשת הנתבעת לפריסת ההשבה ל-10 פעימות שימשכו על פני 10 שנים;

ד.  הנתבעת לא נימקה מדוע יש לפטור אותה מהשבת ריבית ממועד אישור התובענה כייצוגית. שיקולי צדק מחייבים לדחות בקשה זו, מאחר שהנתבעת חייבה נישומים שלא שילמו במועד את הארנונה שבמחלוקת בתוספת "תשלומי פיגורים" גם לאחר שהתובענה הייצוגית אושרה.

 

תמצית טענות הנתבעת בסיכומיה

35. הנתבעת עומדת על כל הטענות הן לגופו של ענין בדבר חוקיות חיוב השטחים המשותפים, הן לעניין החזרה מהחדילה הן לעניין פטור מהשבה.
36. לעניין חוקיות חיוב השטחים המשותפים – לא מצאתי לפרט טענות אלה נוכח ההסדר הדיוני והודעת ב"כ התובעים לעניין הגבלת העילה, הכל כמפורט להלן בסעיף 52.
37. לעניין חוקיות החזרה מהודעת החדילה – הודעת החדילה שמסרה הנתבעת בעניין חדד אושרה ביום 6.7.2014 – טרם פסק דינו התקדימי של בית המשפט העליון בעניין אי.בי.סי. במועד מתן החדילה בהליך חדד, המצב המשפטי היה שונה במהותו ובשל כך ניתנה הודעת החדילה על ידי הנתבעת.
38. הסיבה העיקרית לחדילה בעניין חדד הייתה חוסר הבהירות בצווי הארנונה של הנתבעת בעבר, אשר גרמה לחוסר עקביות בגביית הארנונה בגין שטחים אלו והסיכון המשפטי הכרוך בכך – כל זאת בעת שהנתבעת סבורה כי היא רשאית לחייב שטחים אלו בארנונה.
39. לו הייתה קיימת הלכת אי.בי.סי במועד החדילה – בית המשפט לא היה מאשר כלל את עניין החדילה.
40. יישום הלכת אי.בי.סי, ופסיקות נוספות של בית המשפט העליון, מוביל למסקנה כי הרשות נדרשת לנהוג בהתאם לצו הארנונה אשר התחיל את ה"שרשור". על כן, הנתבעת נדרשת לבחון את צו הארנונה נכון לשנת 1986 ועד לשנת 1991 – עם תחילת חקיקת ההקפאה.
41. צו הארנונה לשנת 1986 כלל הגדרה נרחבת וכללית מאוד לעניין חיוב "בניין", ובהתאם נדרשה הנתבעת לחייב שטחים משותפים בתשלום ארנונה. צו הארנונה לשנת 1991 הסביר הגדרה נרחבת זו.

במשך השנים צווי הארנונה הבהירו ופרטו כי השטחים המשותפים אכן בני חיוב בארנונה. למעשה, הנתבעת נקטה במעין "הבהרה" לעניין חיוב השטחים המשותפים, וכלל אין מדובר בשינוי שיטת מדידה כפי שטוענים התובעים.

42. הלכת אי.בי.סי היא הלכה חדשה שיצרה מהפך משפטי של ממש. לאחריה נדחו תובענות ייצוגיות רבות שהוגשו כנגד הוראות צווי ארנונה של רשויות.
43. בהתאם לעניין קופלביץ', שם נקבע כי רשות רשאית להבהיר את הוראות צו הארנונה שלה, בענייננו אין מדובר בשינוי מדידה לאורך השנים וכל השינויים שנערכו בצווים לאורך השנים נעשו לצרכי הבהרה ומהווים המשך ישיר לקבוע בצו הארנונה לשנת 1991.
44. לאור הוראות צו הארנונה לשנת 1991, יש לחייב שטחים אלו בתשלום מלא של הארנונה ולא בחיוב מופחת (50%), לנוכח העובדה כי לא נמצא אישור של שרי הפנים והאוצר להפחתה שנקבע בצו לשנת 1991.
45. הנתבעת אכן הגישה בקשה לשרים לאישור חריג לגבי חיוב השטחים המשותפים בארנונה, אולם הבקשה הוגשה מטעמי זהירות בלבד, כאשר השרים התבקשו ליתן גושפנקא חוקית לחיוב שטחים אלו בהתאם להוראות הקיימות בצו הארנונה נזה שנים רבות. השרים אמנם דחו את בקשת הנתבעת, אולם בשל העובדה שלשרים עצמם אין את הסמכות לפרש את הוראות צווי הארנונה של הנתבעת ואין בדחייה פורמלית זו כדי להעיד על עמדת השרים לגופו של עניין. בוודאי שאין בכך כדי לכבול את ידי הנתבעת.
46. לעניין הגנת התקציב – הנתבעת הוכיחה כי התקציב הגמיש של הנתבעת עומד על כ-100 מיליון ₪ בלבד;
47. יש ליתן לנתבעת פטור מלא מהשבה של הסכומים שקבע מומחה בית המשפט, ולמצער פטור חלקי, וזאת נוכח הגנות שונות העומדות לזכות הנתבעת – הגנת התקציב, פטור מהשבה, וחזקת התקינות של הרשות;
48. כל פעולותיה של הנתבעת נעשו בתום לב ובסבירות, בהתאם לפרשנות לגיטימית של הוראות החוק והפסיקה. כל הכספים שנגבו שימשו בפועל לטובת התושבים. אין כל קביעה חלוטה של בית המשפט לפיה לא ניתן לחייב את השטחים המשותפים בדירות מגורים בנס ציונה בתשלום ארנונה. אין כל קביעה חלוטה לפיה לא הייתה רשאית הנתבעת לחזור בה מהודעת החדילה בעניין חדד;
49. מכוחה של הלכת הבטלות היחסית, הקובעת כי יש להבחין בין הכללים שלפיהם חייבת הרשות לפעול אל מול התוצאה המתחייבת מהפרתם של אותם כללים, שומה על בית המשפט שלא יורה על השבה, וודאי שלא מלאה;
50. הוכח כי חיוב הנתבעת בהשבת הכספים שנקבעו על ידי מומחה בית המשפט יגרום לפגיעה קשה בתקציביה. מדובר בהשלכה כספית גבוהה מאוד על תקציב הנתבעת הגמיש, שזה למעשה התקציב שניתן לעשות בו שימוש בכספים בו שכן יתר התקציב הוא תקציב קשיח המיועד להוצאות קבועות (תשלום משכורות, ספקים וכו'). הדבר יביא בהכרח לצמצום השירותים הניתנים לציבור בעתיד הקרוב בתחומי החינוך, איכות הסביבה, התרבות, הספורט וכיוצ"ב. מדובר בפגיעה עצומה בציבור משלמי המיסים העירוניים בהווה ובעתיד, ועלול לגרום לפגיעה בתקציבה של הנתבעת באופן משמעותי מאוד עד כדי גירעון תקציבי;
51. באיזון בין התועלת הצפויה לחברי הקבוצה לבין הנזקים המנויים לעיל – "כפות המאזניים" נוטים לטובת הנתבעת;

קביעת השבה מלאה, בוודאי בתוספת ריבית, תוביל לפגיעה קשה בקופה הציבורית;

לחלופין, ככל שייקבע כי יש להשיב את כלל הסכומים שנקבעו בחוות דעת מומחה בית המשפט – אזי יש לקבוע כי אין להוסיף לסכומי הקרן ריבית כלשהי.

ככל שטענת הנתבעת לפטור מהשבה תידחה במלואה או בחלקה – מבוקש כי תינתן לנתבעת האפשרות לבצע את ההשבה ב-10 פעימות לאורך 10 שנים, נוכח גובה ההשבה ובשים לב לעובדה כי סכומים אלו נגבו על ידי הנתבעת לאורך כ-10 שנים.

 

 

 

דיון

52. בפרוטוקול הדיון מיום 21.9.2023 הודיעה ב"כ התובעים כי היא מצמצמת את העילה לחזרה מהחדילה בלבד. בהסדר הדיוני שהגישו הצדדים ביום 30.1.2024, לאחר הגשת כתב ההגנה, הסכימו הצדדים כי נוכח הודעת הקבוצה על צמצום עילת התובענה לטענה של החזרה מחדילה בלבד – אזי הם מוותרים על חקירות התובעים.

נוכח הודעת ב"כ התובעים על העמדת התובענה על העילה של חזרה מחדילה בלבד והסכמת הנתבעת להסדר הדיוני, אין עילה לדיון מלבד האמור ואינני נדרשת לטענות הנתבעת באשר לחוקיות חיוב השטחים המשותפים.

53. מעבר לדרוש אציין עוד זאת. בע"א 9294/16 אושרת שמעון נ' חברת איי די איי חברה לביטוח בע"מ (4.2.2020) (להלן – עניין שמעון) קבע כב' השופט ע' גרוסקופף –

בית המשפט במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית רשאי להכריע בשאלות מהותיות ובלבד שיישמרו זכויותיהם הדיוניות של הצדדים. בעניין רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' רחמים עמוסי (5.7.2012) (להלן – עניין עמוסי) נפסק בדעת רוב שיש להכריע בשאלה המהותית המרכזית שהייתה שם במחלוקת, פרשנות הוראה בפוליסת ביטוח, ולא להסתפק בקביעה שיש אפשרות סבירה שתוכרע לטובת הקבוצה.

מתן הכרעה בשאלה מהותית שבמחלוקות על ידי ערכאת הערעור כבר בשלב הדיון בבקשת האישור עשוי להפחית את אי הוודאות שבה מצויים הצדדים, ולהגדיל את יעילות והוגנות המשא ומתן לפשרה.

נקודת המוצא היא שדיון בבקשת האישור אינו מיועד לבירור שאלות המחלוקת גופה; ראוי לשקול חריגה מכלל במקריה שבהם ההכרעה בשאלה המהותית מבוססת על מידע המצוי במלואו בפני בית המשפט, הצדדים טענו מלוא הטיעונים לגביה, והתועלת שתצמח מהכרעה בשאלה מהותית זו בשלב המוקדם.

המקרה המובהק שבו ראוי לשקול הכרעה בשאלה מהותית לגופה כבר בשלב בקשת האישור הוא כשמדובר בשאלה משפטית טהורה או בשאלה משפטית שמחייבת בירור עובדתי מצומצם.

54. בענייננו, שאלת תחולתה של הלכת אי.בי.סי על ענייננו היא שאלה משפטית, שהליך ההוכחות שהתנהל בפניי לאחר החלטת האישור והחלטת בית המשפט העליון, לא תרם דבר לליבונה. על כן, עניין לנו בחריג שנקבע בעניין שמעון, וקביעת בית המשפט העליון בבר"מ רבי, בהחלטה מפורטת ומנומקת כי הלכת אי.בי.סי. כלל אינה ישימה לענייננו (ר' שם פסקה 14) – בעינה עומדת. אשר לחידוש שבהלכת קופלביץ, לא ראיתי לשנות מנימוקי החלטת האישור ומה שנכתב שם בעניינה עומד בתוקפו. על כן טענת הנתבעת בעניין זה, נדחית.

 

חוקיות החזרה מחדילה

55. בהחלטת האישור קבעתי כי לא מתקיימים בענייננו החריגים שנקבעו בעניין נחום, המאפשרים חזרה מהודעת חדילה. גם ההחלטה בעניין זה היא החלטה בשאלה משפטית ועל כן האמור בעניין שמעון שהובא לעיל, חל גם עליה.
56. בית המשפט העליון, לאחר שבחן את טענות הצדדים אישר את החלטת האישור, וקבע:

"ברם, בשים לב ליתרונותיו של מנגנון החדילה ולתכליות הציבוריות שהוא נועד לשרת, נדמה כי אין זה המקרה ההולם שבו יתאפשר לרשות לחזור בה מהודעת החדילה. שכן על פני הדברים נראה שיש להתיר חזרה מחדילה רק באותם מקרים מובהקים שבהם "המצב המשפטי משתנה בעקבות פסיקה של בית משפט זה הקובעת כי הגביה התבצעה כדין" (דברי השופט ד' מינץ בעניין נחום, פסקה 43). מקובלת עליי אפוא קביעתו של בית המשפט כי בענייננו לא הוכח לכאורה קיומן של נסיבות חריגות שמצדיקות חזרה מהודעת חדילה; ובהתאם קיימת אפשרות סבירה שייקבע כי העירייה לא הייתה רשאית לגבות ארנונה בגין השטחים המשותפים למגורים. יותר מכך, דומה כי במקרה דנן נעשה ניצול לרעה של מנגנון החדילה, וכזאת לא ניתן. כך על אחת כמה וכמה משנתבקש אישור השרים לשינוי חיובי הארנונה והבקשה נדחתה" (פסקה 15 בהחלטה) (הדגשות שלי – מ'נ').

57. הנתבעת לא העלתה נימוקים חדשים, ולא הביאה ראיות חדשות שיש בהן כדי לשנות את החלטת האישור ואת החלטת בית המשפט העליון בעניין אי קיום הנסיבות החריגות המאפשרות חזרה מחדילה, ומכאן – שהחלטות אלו בעינן עומדות.
58. על כן, אני קובעת כי הנתבעת לא הייתה רשאית לחזור בה מהודעת החדילה שהגישה בעניין חדד וכי על כן קמה לתובעים ולקבוצה עילה להשבת הכספים שגבתה שלא כדין בניגוד להודעת החדילה במשך כל התקופות הרלבנטיות לתובענות.

 

האם יש לפטור את הנתבעת מהשבה מלאה או חלקית

59. המומחה מטעם בית המשפט הגיש, כמפורט לעיל, חוות דעת לעניין היקף גביית היתר וסכום ההשבה לחברי הקבוצה.

המומחה מצא כי סכום ההשבה הנכון (לפי שיטת החיוב המלא לפי ספרי הנתבעת) עומד על סך של 56,063,080.10 ₪ נכון ליום 19.11.2023.

60. הצדדים לא השיגו על חוות הדעת, ולא התבקשה חקירה של המומחה.
61. הנתבעת העלתה בסיכומיה טענות הגנה שונות: "הגנת התקציב", פטור מהשבה לפי סעיף 2 בחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט-1979 (להלן – חוק עשיית עושר), חזקת התקינות של הרשות ו"בטלות יחסית". הנתבעת טענה כי חיובה בהשבה יפגע בתקציביה ויגרום נזק לציבור התושבים.
62. בדנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (14.4.2015) (להלן – עניין שירותי בריאות כללית) (פסקה 53) נקבע כי השיקולים שיכולים להוביל לבטלות יחסית באים בגדר ההגנה של סעיף 2 בחוק עשיית עושר. עוד נקבע כי הגנת התקציב, כמו הגנות אחרות, אינה מוחלטת וכי היא יכולה להביא להשבה חלקית ולא מלאה (שם פסקה 54).
63. בעניין שירותי בריאות כללית נדונה תביעת השבה שעניינה היה גביית ארנונה מגוף פטור מתשלום ארנונה, בדמות של אגרת פינוי אשפה. בית המשפט התייחס שם בין היתר להגנת התקציב שמהותה היא כי השבת הכספים ששולמו תפגע בתקציב הרשות וכפועל יוצא יינזקו התושבים הנזקקים לשירותיה.

הוא קבע שאל מול שיקולים אלה יש שיקולים המצדיקים את ההשבה דהיינו, חוסר הצדק שבמתן אפשרות לרשות ליהנות מפירות הגביה הבלתי חוקית, חשיבות עקרון החוקיות והצורך להגן על האזרח מפני כוחו העודף של השלטון. כמו כן, היקף הגביה הרחב של הגבייה הלא חוקית מבליט את חומרת מעשה הרשות ואת אי ההגינות שבהותרת הכספים בידיה.

בית המשפט שם מפנה לע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פ"ד ס(4) 545 (2006) ששם נקבע שראוי להכיר בהגנת התקציב אך שיש לעשות כן באופן זהיר ומסויג. על מנת שתתקבל ההגנה על הרשות להוכיח כי חיובה בהשבה יפגע בתקציבה באופן משמעותי ושלא קיימות חלופות מעשיות ראויות לצמצום הפגיעה. לשם כך לא די בטענות בעלמא אלא נדרשת הוכחה "בעובדות ובמספרים".

בהמשך קובע בית המשפט: "לטעמי, מדובר באיזון ראוי בין הצורך להימנע מפגיעה כלכלית חמורה ברשות, בעקבות חיובה בהשבה באופן בלתי מבוקר, לבין הצורך להבטיח כי הגנה זו לא תנוצל לרעה ותחול רק במקרים בהם הדבר אכן נדרש, וכשהחשש לפגיעה ברשות הוא ממשי וכבד. … כלומר, הגנת התקציב כשמה כן היא – טענת הגנה – ועל כן, נקודת המוצא היא כי הוכחתה מוטלת על הנתבע, שמפיו היא באה" (פסקה 49).

בית המשפט שם מנה את שיקולים נוספים שיש לשקול בשלב ההגנות: עצמת הפגיעה בשלטון החוק הכרוכה בגבייה בלא סמכות, התנהגות הצדדים ובעיקר התנהגות הרשות, טובת הציבור, תום ליבה של הרשות, שיהוי של הפרט.

64. סעיף 20(ד)(1) בחוק תובענות ייצוגיות קובע:

"הכריע בית המשפט לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, בתובענה ייצוגית, כולה או חלקה, שהוגשה נגד המדינה, רשות מרשויותיה, רשות מקומית או תאגיד שהוקם על פי דין, רשאי הוא, בבואו להחליט בדבר שיעור הפיצויים ואופן תשלום הפיצויים, להתחשב גם בנזק העלול להיגרם, בשל תשלום הפיצוי, שיעורו או אופן תשלומו, לנתבע, לציבור הנזקק לשירותי הנתבע או לציבור בכללותו לעומת התועלת הצפויה מכך לחברי הקבוצה או לציבור".

בהלכת מנירב עמד בית המשפט על כך שסעיף 20(ד)(1) בחוק תובענות ייצוגית מהווה הגנת תקציב נקודתית כך שאם יתעורר חשש ממשי כי הפיצוי שיושת על הרשות יפגע בתפקודה התקין, יוכל בית המשפט להפחית את שיעורו.

ולענייננו.

65. אני סבורה כי אין לקבל את טענות ההגנה של הנתבעת. ואפרט.
66. הנתבעת בענייננו לא הביאה ראיות, שיש בהן לתמוך את טענותיה כי פסיקת השבה מלאה תביא לנזקים לציבור. הטענה נטענה בעלמא בתצהירו של קדוש.

כאשר נשאל קדוש בחקירתו, מספר פעמים, על הפגיעה התקציבית שעלולה להיגרם לנתבעת אם יתקבלו התובענות, הוא לא ידע להשיב על כך במספרים מדויקים (או משוערים) אלא כי "זה סכום עתק שלא צריך להיות מומחה כדי להבין שזה ישפיע". קדוש הודה כי אין רשימה מסודרת של הנתבעת לעניין הקיצוץ שהיא תיאלץ לעשות נוכח ההשבה (עמ' 30 בפרוטוקול שורות 14-4).

קדוש אישר כי הנתבעת היא עירייה "איתנה" (פר' עמ' 23 ש'17), הוא אישר שהיא הייתה כזו גם בשנת 2020. כשנשאל בהקשר לדוחות הכספיים אם לנתבעת כספים נזילים בסכום של כ-41 מיליון ₪ השיב שאינו יודע ושיש לשאול את הגזבר (פר' עמ' 29 ש' 25-27). הוא אישר שסך החובות המגיעים לנתבעת עומדים על כ- 205 מיליון ₪ (שם ש' 24). הוא לא ידע לאשר אם לנתבעת ני"ע סחירים בסכום של כ- 7 מיליון ₪ (שם ש' 31). הוא לא ידע להשיב מה נעשה בכספי גביית היתר (פר' עמ' 30 ש' 1). הוא לא ידע להמציא רשימה בעובדות ובמספרים של השירותים שהנתבעת תאלץ לקצץ עקב ההשבה (שם ש' 7) כשנשאל אם ראה רשימה כזו השיב שמדובר בסכום עתק ולא צריך להיות מומחה כדי להבין שזה ישפיע (שם ש' 8).

מהמובא עד כאן עולה כי עדות קדוש היא בבחינת טענות בעלמא ללא כל ביסוס.

הלכה היא כי הימנעות בעל דין מלזמן עד רלוונטי, הנמצא בהישג ידו ללא הסבר סביר, מקימה חזקה עובדתית לפיה עדותו של העד הייתה פועלת לחובת בעל הדין שנמנע מלהביאו, וניתן לייחס לכך משקל ראייתי משמעותי (ראו: ע"א 7300/21 משה מישל אסרף נ' כפיר בובליל (12.3.2024), סעיף 36 בפסה"ד והאסמכתאות המובאות שם).

אני סבורה כי הימנעותה של הנתבעת מלהביא לעדות את גזבר העירייה, אשר לו הידע הרלבנטי, כעולה מעדותו של קדוש, אומרת דרשני וכי יש לזקוף מחדל זה לחובתה.

כאמור, על מנת שתתקבל הגנת התקציב על הרשות להוכיח שחיובה בהשבה יפגע בתקציבה באורח משמעותי ושלא קיימות חלופות לצמצום הפגיעה וכי לא די בטענות בעלמא. אני סבורה כי הנתבעת לא עמדה בנטל זה.

67. מעבר לכך, אני סבורה כי אין לקבל את הגנות הנתבעת גם מהשיקולים הנוספים שנמנו בעניין שירותי בריאות כללית. ואפרט.

אני סבורה כי עוצמת הפגיעה בשלטון החוק בענייננו – היא על הרף הגבוה. שכן, נגד הנתבעת הוגשה תביעת חדד. היא הודיעה הודעת חדילה. לאחר שנים, ולאחר שהשרים דחו את בקשתה לשינוי צווי הארנונה, היא החליטה למרות זאת לחדש את הגבייה. היא המשיכה בכך אף לאחר ההחלטה בעניין ציונה נחום ואישור בקשת האישור, ולאחר דחיית הערעור בעניינה בבית המשפט העליון. קדוש בחקירתו הסביר את התנהלות הנתבעת בכך שהיא מלווה בייעוץ משפטי לאורך כל הדרך (פר' עמ' 30 ש' 20).

התובע המייצג בענייננו לא נקט כל שיהוי, שכן התביעה הראשונה הוגשה מיד עם חידוש הגבייה.

כאשר נשאל קדוש כיצד נערכה הנתבעת במקרה של קבלת התובענה לאחר החלטת האישור והאם התריע על הסיכון שבהשבה המצטברת, השיב כי יש להפנות שאלות אלו לגזבר העירייה וכי העניין לא היה סוד "כולם היו מעורבים בו" (עמ' 24 ש' 30 , עמ' 25 ש' 3 – 9; ש' 30-28).

68. בנסיבות אלה, של חדילה מחדילה, יכולה הייתה הנתבעת לצפות כי תוגש נגדה תביעת השבה, לא כל שכן שיכלה לצפות זאת עת הוגשה התביעה הראשונה ועם כל אחת מן התביעות הנוספות. בוודאי שיכלה לצפות זאת עם קבלת בקשת האישור וגם לאחר דחיית הבר"ע עליה בבית המשפט העליון. הנתבעת בחרה לחזור בה מהודעת חדילה בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון, להמשיך ולגבות את הגבייה הבלתי חוקית במשך שנים למרות תביעות חוזרות. אני סבורה כי מדובר בהתנהלות חסרת תום לב תוך נטילת סיכון ההשבה ועל כן אין מקום להשבה חלקית בענייננו.
69. אוסיף עוד זאת. המחוקק בחוק תובענות ייצוגיות נתן לרשות לפחות שתי פריבילגיות. פעם בסעיף 9, עת אפשר לה לחדול מן הגבייה ובכך להימנע מהשבה, ופעם בסעיף 21, עת קבע כי מקום שבית המשפט מאשר תובענה ייצוגית נגד רשות לא יחייב את הרשות בהשבה לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור (ר' גם בר"מ 6878/17 עיריית ראשון לציון נ' ציונה נחום (6.5.2020) (פסקה 2 כב' השופטת ע' ברון)). אינני סבורה כי לנתבעת בענייננו מגיעה הגנה/הנחה נוספת.
70. נוכח האמור עד כאן לא מצאתי לפטור את הנתבעת מחובת ההשבה המלאה על פי חוות דעת המומחה.
71. בנסיבות העניין כפי שפורטו לעיל, עת הנתבעת בחרה להמשיך בגבייה חרף החדילה, החלטת האישור והחלטת בית המשפט העליון, אני מורה כי ההשבה של הסכומים שנגבו ביתר כמפורט בחוות דעת המומחה, תהיה בהתאם לסיפא של סעיף 6(א) בחוק הרשויות המקומיות.
72. אני מורה למומחה לעדכן בדחיפות את החישוב של סכומי ההשבה להיום. בשכר טרחת המומחה בגין העדכון תישא הנתבעת.

 

גמול ושכר טרחה

73. סעיף 22 בחוק תובענות ייצוגיות דן בגמול לתובע המייצג וקובע:

"(א) הכריע בית המשפט בתובענה הייצוגית, כולה או חלקה, לטובת הקבוצה, כולה או גם חלקה, לרבות בדרך של אישור הסדר פשרה, יורה על תשלום גמול לתובע המייצג, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף קטן (ב), אלא אם כן מצא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שהדבר אינו מוצדק בנסיבות הענין.

(ב) בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:

(1) הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי;

(2) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;

(3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית".

74. סעיף 23 בחוק תובענות ייצוגיות דן בשכר טרחתו של בא כוח מייצג וקובע:

"(א) בית המשפט יקבע את שכר הטרחה של בא הכוח המייצג בעד הטיפול בתובענה הייצוגית, לרבות בבקשה לאישור; בא הכוח המייצג לא יקבל שכר טרחה בסכום העולה על הסכום שקבע בית המשפט כאמור.

(ב) בקביעת שיעור שכר הטרחה של בא כוח מייצג לפי סעיף קטן (א), יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:

(1) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;

(2) מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא הכוח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך;

(3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית;

(4) האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך;

(5) הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית".

75. בע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' רייכרט (23.5.2012) (להלן – עניין רייכרט) פורטו השיקולים הרלבנטיים שעל בית המשפט לבחון בבואו לפסוק גמול ושכר טרחה. שיקולים אלו חולקו לשלושה סוגים עיקריים: סוג ראשון – שיקולים שעניינם איזון בין השאיפה לעודד הגשת הליכים ייצוגיים ראויים לבין הצורך למנוע ניהול של הליך סרק; הסוג השני – שיקולים שעניינם התנהלותו של בא-הכוח המייצג, תוך ששכר הטרחה משמש תמריץ לניהול ההליך בצורה יעילה והגונה; הסוג השלישי – היחס בין הגמול ושכר הטרחה לבין התביעה הייצוגית בכללותה, מתוך הנחה שיש להימנע מפסיקת גמול ושכר טרחה המפחיתים באופן בלתי סביר מהתועלת הצומחת לקבוצה (פסקה 2 בפסק הדין שם).
76. לעניין שיטת חישוב שכר הטרחה בתובענות ייצוגיות שעניינן בסעד כספי, נקבע בהלכת רייכרט כך:

"אנו סבורים שבתביעות ייצוגיות שעניינן בסעד כספי יש לאמץ את שיטת האחוזים כשיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה של עורך הדין המייצג. שיעור האחוזים שייפסק יושפע הן מנסיבותיו הספציפיות של ההליך, הן מהאופן בו הסתיים ההליך והן מגובה הסכום שנפסק. כמו כן, יחושב שיעור שכר הטרחה מתוך הסכום שנגבה על ידי הקבוצה בפועל. כמו כן, מן הראוי לפסוק את שכר הטרחה בשיעור מדורג, במובן זה שככל שסכום הזכייה גדל, אחוז שכר הטרחה קטן".

בנסיבותיו המיוחדות של עניין רייכרט (ר' פסקה 16 בפסק הדין – קרי מורכבותו וייחודו של ההליך, משכו – 16 שנה, העובדה שהגיע להכרעה מלאה והסתיים בסופו של יום בפשרה) – נקבע שכר הטרחה באופן מדורג, כך שעל כל סכום שנפסק עד ל-5 מיליון ₪ שכ"ט – 25%, על כל סכום שבין 5 מיליון ל-20 מיליון שכ"ט – 20% ועל כל סכום מעבר לכך שכ"ט – 15% (ר' פסקה 16 לפסק הדין).

77. ברע"א 2957/17 ו-ע"א 3861/17 סופר גז חברה ישראלית להפצת גז וברודט נ' שוורצמן ואמישראגז החברה האמריקאית – ישראלית לגז (17.3.2024) (להלן – עניין סופרגז), חידד בית המשפט את הכללים לעניין יישום שיטת האחוזים וקבע בין היתר – ששיטת האחוזים רלבנטית מקום שבו הסעד שנפסק הוא סעד כספי או כזה שניתן לכימות כספי; הובהר כי בית המשפט אינו חייב לפסוק לפי שיטת האחוזים (סעיף 50 בפסה"ד); הובהר כי המפתח שנקבע בעניין רייכרט הוא "תקרה מקסימלית" וכי יש להתחשב בכל מקרה גם באופן שבו הסתיים ההליך, וככל שמדובר בפשרה יש להתחשב בשלב שבו התגבשה; יש לחשב את הגמול ושכר הטרחה באחוזים לפי שיטת נטו.
78. בעע"מ 603/24 עיריית ראשון לציון נ' נחום (25.3.2024) (להלן – הלכת נחום) הפחית בית המשפט את שכר הטרחה והגמול שנפסקו נגד הרשות שם – והנימוק:

" סכום זה מהווה בקירוב 2/3 מהסכום המירבי אותו ניתן לפסוק כגמול ושכר טרחה בהתאם להלכה הנוהגת בתובענות ייצוגיות (ראו רע"א 2957/17 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז נ' שוורצמן, פסקאות 50-48 [פורסם בנבו] (17.3.2024)), כאשר ההפחתה משקפת את ההתחשבות בכך שמדובר בתובענה ייצוגית המתנהלת נגד רשות ציבורית, אשר אין לה משל עצמה, אלא הכספים המשולמים על ידה כספי הציבור הם".

 

בעע"מ 816/23 עיריית פתח תקווה נ' אנטרפוניט מערכות 2004 בע"מ [נבו] (1.1.2025) שב וקבע בית המשפט העליון כי:

"בהתייחס לרשויות ציבורית נקבע כי בפסיקת הגמול ושכר הטרחה, יש להתחשב בכך כי מדובר בכספי ציבור ולנהוג במתינות בפסיקתם (ראו למשל: עע"מ 603/24 עיריית ראשון לציון נ' נחום, פסקה 14 [נבו] (25.3.2024); עע"מ 818/24 עיריית רמת גן נ' טאוב, פסקה [נבו] (10.4.2024) (להלן: עניין טאוב); עע"מ 2395/07 אכדיה סופטוור סיסטמס בע"מ נ' מדינת ישראל – מנהל המכס ומס בולים, פסקה 32 [נבו] (27.12.2010)). גישה זו אף קיבלה ביטוי מפורש בהצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס' 16), התשפ"ד-2024, המבקשת להוסיף שיקול נוסף לבחינת גובה הגמול ושכר הטרחה שהוא "היות הנתבע רשות כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מנהלים" (ההדגשה אינה במקור, מ' נ').

79. ולענייננו –

שיקולי תפוקה – התועלת שהביאה התובענה לקבוצה המיוצגת.

בעקבות הגשת התובענה יזכו חברי הקבוצה, הנישומים, להשבה מלאה של גביית היתר.

שיקולי תשומה – השיקולים הנוגעים לעלויות ולסיכון שנטלו על עצמם התובעים ובאי כוחם.

אני סבורה כי הגשת התובענות הצריכה השקעת זמן בהגשת בקשות האישור ובניהול ההליכים.

ניהול ההליכים ארך זמן רב (החל משנת 2017) וכלל הגשת בקשות המשך, טיפול בערעור שהוגש לבית המשפט העליון, וניהול ההליך עד תומו בפניי – לרבות הגשת תצהירים, חקירות וסיכומים.

אשר לסיכון, אני סבורה כי התובעים ובאי-כוחם נשאו בסיכון שהתובענה תידחה ושהתובעים יחויבו בהוצאות אילו נדחו התובענות.

שיקולי הכוונה ציבורית – חשיבותה הציבורית של התובענה הייצוגית.

הגשת התובענות בעניינה של הנתבעת חזרה והבהירה כי הרשות אינה רשאית לחזור בה מחדילה על פי רצונה, מנימוקים שאינם על פי החוק או הפסיקה. התובענות נוהלו בצורה יעילה והוגנת. הן הביאו להגשמת מטרות חוק תובענות ייצוגיות ולאכיפת הדין, ולהרתעה מפני הפרתו.

80. בהתחשב מחד גיסא בשיקולי התפוקה התשומה וההכוונה הציבורית, ומאידך גיסא – בסכומים הגבוהים והחריגים של ההשבה ובפסיקה בנוגע לפסיקה מתונה של גמול ושכר טרחה עת מדובר ברשות, אני קובעת כי הגמול ושכ"ט יעמדו על 12% מהסכום המעודכן שיקבע המומחה כמפורט לעיל בסעיף 71.

מתוך 12 האחוזים – הגמול יהיה בשיעור של 1% ויתחלק בין התובעים בחלקים שווים ביניהם, ושכר הטרחה יעמוד על 11% בצירוף מע"מ.

נוכח הסכום הפסוק לא מצאתי לפסוק בנפרד סכום בגין ההוצאות.

81. הגמול ישולם לתובעים בתוך 14 ימים מיום שימציא המומחה את החישוב המעודכן.
82. שכר הטרחה ישולם בשלבים, כדלקמן: 50% מסכום שכר הטרחה ישולם לבאי-כוח התובעים (לפי חלקיהם) בתוך 14 ימים מיום שימציא המומחה את החישוב המעודכן. יתרת הסכום (50%) תשולם בתוך 14 ימים ממועד השלמת ההשבה על ידי הנתבעת, על פי פסק הדין, ולאחר שבעל תפקיד בנתבעת יצהיר כי מלוא סכום גביית היתר הוחזר לחברי הקבוצה, ולאחר קבלת אישור בית המשפט.

 

סוף דבר

83. נוכח כל המפורט לעיל, התובענות הייצוגיות מתקבלות.
84. אני מחייבת את הנתבעת להשיב לכל אחד מחברי הקבוצה את סכום גביית היתר בהתאם לחישובי המומחה כאמור בסעיף 71 בפסק הדין.
85. הנתבעת תודיע בתוך 45 ימים כיצד היא מבקשת לבצע את ההשבה – האם באמצעות תשלום לחברי הקבוצה או בדרך של קיזוז מחשבון הארנונה בסכום ההשבה של נישומים שעדיין תושבים, והשבה בתשלום לחברי הקבוצה הנותרים. יובהר כי כל יתרה שתיוותר בקופת הנתבעת מסכומי גביית היתר שקבע המומחה, לאחר ביצוע ההשבה או הקיזוז, תועבר לקרן שהוקמה מכח סעיף 27א. בחוק תובענות ייצוגיות (להלן – הקרן).
86. בתום 60 יום מקבלת החישוב המעודכן של המומחה (לפי סעיף 71) תמסור הנתבעת לב"כ התובעים פירוט של כל הנישומים הזכאים להשבה ושל סכומי ההשבה לכל אחד מהם. בנוסף יודיעו מהו סכום ההשבה.
87. ככל שלא יגיעו הצדדים להסכמות ובמקרה הצורך, ישקול בית המשפט מינוי ממונה לצורך האמור.
88. הגמול לתובעים ושכר הטרחה לבאי כוחם ישולם בהתאם למפורט בסעיפים 80-79 לעיל.
89. הצדדים יפרסמו בתוך 14 ימים מיום זה הודעה בדבר פסק הדין, במקומון הנפוץ בתחומי הנתבעת וכן בעיתון יומי בעל תפוצה רחבה בהתאם להוראת סעיף 25(א)(5) בחוק תובענות ייצויות. גודל האותיות בהודעות לא יפחת מ-3 מ"מ. נוסח ההודעה יועבר קודם לאישור בית המשפט.

הנתבעת תישא בעלות הפרסום.

5הצדדים ישלחו עותק מפסק הדין למנהל בתי המשפט לשם רישומו בפנקס תובענות ייצוגיות.

 

ניתן היום, כ"ט תשרי תשפ"ו, 21 אוקטובר 2025, בהעדר הצדדים.